ישראל והקהילה האירופית יצרו קשרים משותפים כבר מראשית דרכה של הקהילה, בסוף שנות החמישים. ההתחלה לוותה בתחושה של רגע היסטורי עבור שני הצדדים, אולם השנים שחלפו מאז היו מורכבות. מחד התקדמות והישגים ניכרים, בעיקר בכמה תחומים כלכליים ובשיתוף הפעולה המדעי והטכנולוגי, אך מאידך, בעיקר בתחום המדיני, התקדמות איטית יותר ולדרך המשותפות עליות ומורדות. בעתות ויכוח, קונפליקט ומתח בין שני הצדדים, חילוקי הדעות הפוליטיים זלגו לתחומים נוספים והשפיעו גם עליהם.

שורה ארוכה ומגוונת של מרכיבים יוצרת בסיס רחב ומוצק לשיתוף הפעולה הישראלי- אירופי ומצביעה על אינטרסים משותפים: זהות ערכית ותפיסת עולם הדוגלת בחירות, בדמוקרטיה ובחירות הפרט, זכויותיו וכבודו. עולם תרבותי המבוסס על המסורת היהודית-נוצרית, אינטרסים אסטרטגיים זהים בקיום מערכת בין-לאומית של יציבות, שלום וביטחון, מערכת המשוחררת מאיומי מעצמות העל ומסכנות הסכסוכים האזוריים; מכאן – עניין משותף בהפסקת האלימות, הטרור וסכנת המלחמה באזורנו ובפתרון של שלום לסכסוך הישראלי-ערבי; שותפות אינטרסים במאבק העולמי נגד הפצת נשק להשמדה המונית ונפילתו לידי משטרים וגורמים לא אחראיים ובמאבק בטרור הבין-לאומי, הרמה הגבוהה של הפיתוח הכלכלי, הטכנולוגי והמדעי וגיוון היכולות והצרכים באירופה ובישראל, מורים על כדאיות השיתוף ביניהן בתחומים אלו ובסחר הדדי. אין ספק שגם הקרבה הגיאוגרפית מקלה ומחזקת את העניין בפיתוח קשרים הדדיים.