איסלנד, נורבגיה, שוויץ, ליכטנשטיין נקראות גם מדינות אפט"א והן מהוות את המדינות שאינן חברות באיחוד האירופי אשר נהנות ממעמד מיוחד מולו לאור הסכמים כלכליים נרחבים שנחתמו בין הצדדים ולנוכח ההקלות שניתנות למדינות אלו בסוגיית הגבולות ותנועת אנשים וסחורות באיחוד האירופי. יחסיהן מול האיחוד האירופי הדוקים ביותר, למעשה יש יותר תחומים בהם יש שיתוף פעולה וזהות משותפת בין מדינות האיחוד לארבע המדינות הללו מאשר תחומים בהם אין הסכמה, הדדיות ושיתוף פעולה. יחד עם זאת, המדינות מקיימות מערכת יחסים שונה מול האיחוד האירופי בעיקר בתחומי חקיקה. 

 

ליכטנשטיין ושוויץ מוקפות במדינות האיחוד האירופי (אוסטריה, גרמניה, צרפת ואיטליה). שוויץ חברה בשנגן וכמיליון תושבי האיחוד האירופי מועסקים בה. מדינות אלה, אשר נחשבות יציבות וחזקות כלכלית (למרות שהמשבר הכלכלי האחרון פגע קשות באיסלנד), לא חברות באופן רשמי באיחוד, אך גם לא נכללות במדיניות השכנות. נערכים דיונים רבים בנוגע להצטרפותן של איסלנד ונורווגיה לאיחוד האירופי אשר חפץ בכך מאוד, שכן לאיסלנד משאבי דיג בלתי נדלים (על אף המתיחות סביב קריסת הבנק האיסלנדי, ממנה נפגעו תושבים רבים ממערב אירופה) ונורבגיה עשירה בנפט. מצד איסלנד ישנה הבנה של הצורך בהצטרפות כתוצאה מהמשבר הכלכלי, והפרלמנט האיסלנדי אף אישר רשמית את ההצטרפות לאיחוד, אולם גם קיים החשש כי ההצטרפות לאיחוד תאלץ את איסלנד לאבד את בלעדיותה על נכסי הדיג שלה. שוויץ אינה חברה באיחוד בשל עמדותיה הנטרליות והמנעותה מהשתייכות לבריתות (היא הצטרפה לאו"ם רק בשנת 2002). בניגוד למדינות אחרות ובעיקר אלו מאפט"א, השוויצרים גם מעדיפים לקיים הסכמי מסחר בילטראליים ולא הסכמים קיבוציים. למרות זאת שוויץ ערכה משאל עם להצטרפות לאיחוד אשר נדחה ברוב המצומצם ביותר בתולדות שוויץ.

​

נורבגיה הפגינה עניין רב באשר להצטרפות לאיחוד האירופי ולמוסדותיו אך בשנות ה-60  בקשותיה נדחו מספר פעמים, חלקן בשל הווטו הצרפתי וחלקן במשאלי עם במדינה. הנורבגים חשים קרבה תרבותית וגיאוגרפית לשכנותיהן הסקנדינביות ולאי הבריטי אך חשים מרוחקים תרבותית וכלכלית משאר אירופה. פירושו של דבר הוא שקיים חשש כי מחיר הצטרפותה של נורבגיה לאיחוד האירופי יעלה בהחלשת עוצמתה הכלכלית היות ויהיה עליה לתמוך במדינות אירופה העניות.

 

מונטנגרו:

מונטנגרו, בתרגום הישיר- ההר השחור, נמצאת בדרום אירופה בחלקו המערבי של מדינות הבלקן והוכרה כמדינת עצמאית לראשונה בקונגרס של ברלין בשנת 1878. במלחמת העולם הראשונה מונטנגרו לחמה לצד בעלות הברית וסופחה לממלכה שבשנת 1929 הפכה להיות הרפובליקה של יוגוסלביה. כשיגוסלביה התפרקה ב1992, נשארה מונטנגרו באיחוד פדרלי עם סרביה. בשנת 2006 בצעד חד צדדי פרשה מונטנגרו מהאיחוד והכריזה על עצמאותה שהפך אותה למדינה הצעירה ביותר. בשנת 2007 נקבעה חוקת מונטנגרו והיא הוכרה כרפובליקה פרלמנטרית. במונטנגרו משתמשים במטבע האירו על אף שהם אינם חברים באיחוד האירופי.

​

היחסים בין מונטנגרו והאיחוד האירופאי החלו ממש עם הכרזתה של מונטנגרו על עצמאותה ב-2006. מונטנגרו חתמה על שני מסמכים מול האיחוד, הראשון הסכם ייצוב ושותפות, השני הסכם ביניים על מסחר ונושאים בתחום המסחר. הסכם הביניים נכנס לתוקף כבר בינואר 2008 בעוד הסכם הייצוב והשותפות נכנס לתוקף במאי 2010. בשנת 2008 נחתמו הסכמים בין האיחוד האירופי ומונטנגרו בנושאי ויזה והסכמי הסגרה. החל מדצמבר 2009 נכנסו הסכמי הויזה לתוקף ואיפשרו לאזרחי מונטנגרו כניסה חופשית לכל 25 המדינות החתומות על הסכמי שנגן.                                   

 

מוטנגרו הגישה את מועמדותה לאיחוד האירופאי באופן רשמי בדצמבר 2008 ובכך החלו שיחות ובדיקות בשאלה האם מונטנגרו מקיימת את החובות הכרוכים בחברוּת באיחוד האירופאי. הנציבות האירופאית הכירה בהתקדמות המשמעותית שעושה מונטנגרו לקראת פתיחת השיחות  לדצמבר בנוגע לחברות באיחוד האירופאי והביעה את תמיכתה. בדצמבר 2010 העניק האיחוד האירופאי למונטנגרו מעמד רשמי של מדינה מועמדת. המשא ומתן בדבר קבלתה של מונטנגרו לאיחוד החל ביוני 2012 ונמשך נכון לכתיבת מילים אלו- אפריל 2017. 

מונטנגרו ממשיכה במאמציה להטמעת תהליכים וקידום המדיניות האירופאית על מנת לקדם את תהליך הקבלה לאיחוד. הדאגות המרכזיות שמביעים חברי הפרלמנט האירופאי הינן בתחומי הפשיעה והשחיתות במדינה הצעירה, בעיקר בתחומי הרכז הציבורי, מערכת הביראות, החינוך ועוד. חברי הפרלמנט האירופאי ממשיכים לתמוך בתהליכים החיוביים שמקדמת מונטנגרו בתחומי החיים השונים במטרה להתקבל לאיחוד האירופאי עד היום, לצד המגמה החיובית, עד לזמן כתיבת ערך זה, תהליך המשא ומתן עדיין בתחילת דרכו ונדמה שישנה עוד דרך לא מבוטלת עבור מוטנגנרו לפי קבלה מלאה לאיחוד.

​

איסלנד: 

איסלנד, כאמור, איננה נמנית עם מדינות האיחוד האירופי ויחסיהם הפוליטיים נעים סביב ההסכם על האזור הכלכלי אירופי (EEA), הסכם שנחתם ב-1994, שמטרתו הייתה לאפשר למדינות EFTA, להשתתף במסגרת הסחר האירופיות מבלי להצטרף לאיחוד ומבלי לשאת את החובות שמוטלות על חברות האיחוד. הסכם ה-EEA הוא הסכם שהגדיל את הסכם הEEC- משנת 1972 והרחיב את תחומי השוק של איסלנד. הגישה של איסלנד לשוק האיחוד האירופי אינה כוללת חקלאות ודיג, אלו מאוגדים בהסכמים בילטרליים נפרדים. איסלנד מחויבת ליישם בתוך החוק שלה את כל ההנחיות של האיחוד האירופי החלים על תנועה חופשית של סחורות, אנשים שירותים והון פרט למוצרי החקלאות והדיג.

                                                                                                                            

כמו כן, איסלנד היא חברה בהסכם "שנגן", ולכן אזרחיה יכולים להיכנס לאיסלנד ללא אשרה. בנוסף, כחלק מאמנת שנגן איסלנד מחויבת גם בשיתוף פעולה ותיאום בתחום הביטחון ורשויות המשפט. איסלנד גם חתומה על "תקנות דבלין", ולכן חלים עליה התקנות של האיחוד בדבר מבקשי מקלט.

בחודש יולי 2009, ממשלת איסלנד בקשה להצטרף לחברות באיחוד האירופי, בפברואר 2010 הוועדה האירופית פרסמה חוות דעת חיובית ובחודש יוני של אותה שנה, נפתח המשא ומתן להצטרפותה של איסלנד. במרס 2015 ביקשה ממשלת איסלנד להשהות את בקשת ההצטרפות לאיחוד. איסלנד החלה את תהליך הצטרפות לאיחוד האירופי, תחת ממשלת שמאל ב-2009 כשהמדינה הייתה מזועזעת מהמשבר הכלכלי של 2008, כאשר הקורונה האיסלנדית איבדה כמעט מחצית מערכה, ולכן הפיכתה של איסלנד לחברה בגוש האירו הפכה לאופציה אטרקטיבית. הנושא הרגיש של מכסות הדיג נתפס כמכשול עיקרי להצטרפות לגוש, אם כי הנושא מעולם לא הועלה בשיחות על ההצטרפות. כאשר מפלגת המרכז יחד עם מפלגת העצמאות הימנית עלו לשלטון הן עצרו את השיחות עם בריסל. עבור איסלנדים רבים ההצטרפות לאיחוד האירופי לא הייתה בעדיפות עליונה, ודאגתם הייתה בשאלה כיצד להחזיר את ההלוואות של איסלנד, ולכן ההצטרפות נראתה כפתרון טוב.                                                                                                

 

לאיסלנד קשרים כלכליים חזקים עם האיחוד. היא היצואנית הרביעית בגודלה של דגים ומוצרי דיג לאיחוד האירופי לאחר נורבגיה, סין ואקוודור. בשנת 2013 הייצוא של איסלנד הסתכם ביותר מ-945 מיליון אירו, כמו כן, לאיחוד האירופי יש גירעון מסחרי כלפי איסלנד בשוק זה. איסלנד מעניקה פטור מתשלום מס לרוב מוצרי הדגים והדייג לאיחוד האירופי. בשנים האחרונות הייצוא האיסלנדי גדל בזכות מוצרים כמו אלומיניום ומוצרים רפואיים. כמו כן, גם ייצוא השירותים של איסלנד גדל משמעותית בהשוואה לשנים שקדמו למשבר הכלכלי בעוד שהסכם "שנגן" מסייע להגביר את התיירות למדינה שחיונית לחיזוק המט"ח.

​

שוויץ:

שוויץ הינה שותפה קרובה של האיחוד האירופי, מבחינה גיאוגרפית, פוליטית, כלכלית ותרבותית, השותפה הכלכלית השלישית בגודלה באיחוד, לאחר ארה"ב וסין. עבור שוויץ האיחוד האירופי הוא השותף המסחרי החשוב ביותר, כאשר 65% מהיבוא של שוויץ מגיע מהאיחוד האירופי ו-44% מייצוא הסחורות של שוויץ הוא לאיחוד (נתונים מ-2015). בשירותים המסחריים וההשקעות הזרות, חלקו של האיחוד האירופי דומיננטי באותה המידה, כל אלו הודות למידת האינטגרציה המשמעותית שלה עם האיחוד האירופי. יתר על כן, למעלה ממיליון אזרחי האיחוד האירופי מתגוררים בשווייץ ועוד 300,000 חוצים את הגבול מדי יום לעבודה. כ 450,000 שוויצרים חיים באיחוד האירופי מחוץ לשוויץ (נכון ל- 2015) (European Commission, 2017).

​

עם זאת, שוויץ אינה חברה באיחוד האירופי. ב-1992 העם השוויצרי סירב לאינטגרציה אירופית פורמלית. במשאל העם דחו השוויצרים את אמנת EEA, שתאפשר למדינה להצטרף וליהנות מהיתרונות המלאים של האינטגרציה הכלכלית, מבלי שתהפוך לחברה מלאה באיחוד האירופי. הרוב השמרני העדיף לשמור על אוטונומיה לאומית עליונה. עסקנים ומדינאים בשוויץ היו מודאגים מבידודה של שוויץ, ולכן,  האיחוד האירופי ושוויץ המשיכו לחפש חלופה לשיתוף פעולה מוסדי כלכלי. לאחר משא ומתן ממושך, נחתמו שתי אמנות ( Bilaterals I and II) שהתקבלו על ידי העם השוויצרי בשנים 1999 ו-2004, אך אלו לא האמנות הראשונות שנחתמו בין שוויץ לאיחוד האירופי. ב-1973 נכנסה שוויץ להסכם הסחר החופשי עם האיחוד האירופי, וב-1991 נחתם הסכם שמסדיר את ביקורות הסחורה מתוך ומחוץ לשוויץ. ב-1993 נכנסה שוויץ להסכם עם האיחוד האירופי בענף הביטוח.

​

ההסכם הנרחב הראשון כלל חבילה של שבעה הסכמים סקטוריאליים;  תנועה חופשית של אנשים בתוך האיחוד האירופי, כאשר אזרחי שוויץ יכולים להתגורר ולעבוד בכל שטחי האיחוד האירופי, וההפך, אזרחי האיחוד יוכלו לעבור, לגור ולעבוד בתוך גבולותיה של שוויץ. מחסומי סחר טכניים (Technical Barriers to Trade), הסכם כי על רכש ציבורי להיות מוכרז גלוי ופומבי, כמו כן הסכם על קידום של מוצרים חקלאיים על ידי הורדת מכסים ותעריפים, הסכם על קשרי תעופה בו שוויץ לא תופלה לרעה למשל בזכויות נחיתה, הסכם שיתוף פעולה מחקרי בו שוויץ תשתתף בתוכניות המחקר של האיחוד האירופי (ERP) והסכם  בנוגע לתחבורה יבשתית שכולל למשל חיבור של רכבות וכבישים לשאר היבשת. סדרת ההסכמים השניים כללו את כניסתה של שוויץ לאמנת "שנגן", ביטול ביקורת הגבולות, וכמו כן שיתוף פעולה במערכת המידע הביטחוני שהאמנה דרשה. בנוסף, חתמה שוויץ על "תקנות דבלין", שכוללות יישום הליכים למבקשי מקלט וגישה לבנק טביעות האצבע, על הסכם חילופי מידע, הסכם שמתעסק בלחימה נגד הונאות, והסכם בנושא מזון מעובד.

​

כמו כן השתתפה שוויץ בפרויקט "אירופה היצירתית" (Creative Europe), בתוכנית האירופית לאיכות הסביבה (EEA), הצטרפה למאגר הסטטיסטי של האיחוד האירופי וחתמה על הסכם ביטול הפנסיה הכפולה של פקידים מהאיחוד האירופי שמתגוררים בשוויץ. ב-2010 נחתם הסכם על השתתפותה של שוויץ בתוכניות החינוך של האיחוד האירופי, בהכשרה מקצועית של נוער. בסך הכול, קיימים כיום כ -100 הסכמים דו-צדדיים בין האיחוד האירופי לבין שוויץ המנוהלים באמצעות יותר מ -15 ועדות משותפות. הסכמים אלו הובילו את הכלכלה השוויצרית לשילוב משמעותי בשוק האירופי, אך לעומת מדינות האיחוד האירופי, שוויץ אינה מקבלת החלטות באיחוד האירופי כאשר היא נמצאת בתהליך אירופיזציה ללא מיסוד.

​

*ערכים אלה נכתבו בסיוע יסמין קרמר

 

קוסובו: 

הרפובליקה של קוסובו הינה מדינה בבלקן אשר הכריזה על עצמאותה מסרביה ב-17.2.08 ומוכרת חלקית על ידי מדינות העולם והאיחוד האירופי.

​

היחסים בין סרביה וחבל קוסובו התדרדרו בסוף שנות ה-80' עם רצונה של האחרונה בעצמאות. דיכוים אלימים של מחאות רבות הובילו בשנת 97' למלחמת אזרחים בין ארגון הגרילה "הצבא לשחרור קוסובו", KLA, והשלטונות הסרביים. הקוסוברים האלבניים, שמהווים רוב בחבל, קראו להתערבות הקהילה הבינ"ל. וכך, בשנת 99' ביצעו כוחות נאט"ו בתמיכת מדינות אירופה (ללא אישור מועצת הביטחון של האו"ם) פעילות אווירית רחבת היקף במשך 10 שבועות. ב-3.6.99 נשיא סרביה סלובודן מילוסוביץ' נענה לדרישה לסגת. הממשל הזמני של האו"ם, UNMIK, החליף את השלטון וסייע לקוסובו בהקמת תשתית מדינית.                       

                   

ב-17.2.08 ראש ממשלת קוסובו, האשים תאצ'י, הכריז על עצמאותה מסרביה והעביר את חוקת קוסובו. למחרת ההכרזה, נפגשו בבריסל שרי החוץ של המדינות החברות בא"א לדון בתהליך ההכרה של קוסובו. בפגישה הוחלט לאפשר לכל מדינה חברה להחליט אם להכיר בעצמאות קוסובו, ולא לקבל החלטה משותפת כארגון. נכון לעת זו, המדינות שאינן מכירות בקוסובו הן: ספרד, קפריסין, יוון, סלובקיה ורומניה, והתנגדותן נובעת בעיקר מחשש להכרזות חד-צדדיות של מיעוטים ובדלנים לעצמאות. כתוצאה מכך, א"א עצמו מתייחס לקוסובו בהערת שוליים: "תואר זה אינו בעל משוא פנים על מעמדה, והוא עולה בקנה אחד עם החלטת מועבי"ט של האו"ם 1244 וחוות דעתו של בית הדין הבינלאומי לצדק על הכרזת העצמאות של קוסובו. סרביה גינתה מידית, עם זאת, מאחר וסרביה מועמדת רשמית להצטרפות לא"א, היא נמנעת מפעולות תואמות ומנסה לנרמל את יחסיה עם קוסובו על ידי יצירת שותפויות בתחומי ביטחון, כלכלה, חינוך, בריאות ותכנון עירוני.

​

למרות ההימנעות מקבלת החלטה כאיחוד, שבוע לפני ההכרזה נפגשה מועצת השרים של א"א והחליטה פה אחד על הקמת משימת שלטון החוק בקוסובו, EULEX. עם הכרזת העצמאות, הממשל הזמני של האו"ם תם ושלטון החוק של א"א נכנס לתוקף. מדובר בצוות טכני שמפקח, מדריך, מייעץ ומחזיק במספר תפקידי מפתח ניהוליים. מטרותיו הנם לסייע ולתמוך בשלטונות בהחלת שלטון חוק בעיקר בתחום המשטרה, המשפט והמכסים, תחת הנורמות והערכים האירופיים. בנוסף, הוקמה בבירה פרישטינה נציגות מיוחדת של האיחוד, EUSR . עם זאת, במהלך העשור החולף ספג הצוות ביקורת על חוסר יעילותו למלא את תפקידיו עקב קשיו להתמודד עם איומים על מערכות המשטרה והמשפט ובפרט פרשות שחיתות חמורות, למשל כישלונו לחקור את פרשות השחיתות בבחירות של שנת 2014. הדו"ח האחרון בנוגע ל-EULEX קובע כי יש לערוך בו רפורמה או לבטלו.

 

יחסיו של האיחוד עם קוסובו החלו בשנת 02', עם יצירת מנגנון מעקב הייצוב, STM, אשר נועד לסייע לשלטונות להיערך לקשרי מדיניות מחוזקים ולבנות מסגרת מוסדית, חקיקתית, כלכלית וחברתית, המכוונת על ידי ערכי א"א. בשנת 2010 החלו בדיאלוג בנושא תהליך הייצוב וההתאגדות, SAPD,  וביולי 2014 החל משא ומתן בין השתיים בנוגע להסכם אסוציאציה, SAA, אשר נכנס לתוקף באפריל 2016. למרות השותפויות, אזרחי קוסובו הנם האחרונים מאזורם אשר עדיין זקוקים לוויזה בכדי להיכנס לשטחי א"א: שאר המדינות מסביב בעלות הסכם פטור מוויזה. הסכם האסוציאציה מהווה שלב נדרש בתהליך להצטרפות לא"א, ובעקבותיו קוסובו הוכרה על ידי האיחוד כמדינה מועמדת, אך זו טרם הגישה בקשה רשמית. עם זאת, בכדי לפתוח במשא ומתן לקראת הצטרפות עתידית, דרושה תמימות דעים בקרב המדינות החברות באיחוד לגבי הכרתן בקוסובו, וזו כאמור, מטרה שעדיין לא הושגה.

 

*ערך זה נכתב בסיוע שירה בר יוסף.

​

מדיניות השכנות האירופית וגלגוליה השונים

​

האיחוד האירופי חתם במהלך השנים על הסכמים רבים ושיתופי פעולה עם המדינות השכנות לו, לרוב בתחום הכלכלי. נפילת מסך הברזל יצר בקרב אנשי האיחוד האירופי רצון ואמונה כי יש לשתף פעולה עם המדינות השכנות, לנסות ולהנחיל מערכי האיחוד ובתמורה להעניק למדינות אלו תמיכה, מענקים והטבות בתחומים שונים.

​

הפרויקט הראשון שיצא לפועל מוכר כ"תהליך ברצלונה", או בשמו השני "השותפות האירו-ים תיכונית" (EMP) אשר הוקם בוועידה של שרי החוץ האירופיים שנערכה בברצלונה בנובמבר 1995. ההכרזה הידועה בשם "הכרזת ברצלונה" הינה מסמך שאפתני וחסר תקדים ששיקף יוזמה משותפת בין מדינות האיחוד האירופי לבין מלטה, קפריסין, תורכיה, סוריה, לבנון, מצרים, ישראל, הרשות הפלשתינית, ירדן, אלג'יר, תוניס, מרוקו (ולוב- לא באופן קבע). מטרת השותפות האירופית–ים-תיכונית הינה בקידום תהליכי שלום, יציבות ופיתוח באזור אשר מהווה חשיבות אסטרטגית חיונית לאירופה.

​

תהליך ברצלונה פעל בשני ממדים:

​

1. המימד הבילטראלי

בא לידי ביטוי בעיקר בניסוח 'הסכמי התאגדות' בין השותפות הים-תיכוניות לבין האיחוד האירופי ובדיאלוג מדיני, כלכלי ותרבותי. מטרתו הסופית של הממד הבילטראלי הייתה בהקמת אזור סחר חופשי אירופי-ים-תיכוני עד שנת 2010. נכון להיום מטרה זו טרם התממשה.

​

2. הממד האזורי

מתבסס על שורה של פורומים, רשתות, תכניות ופרויקטים בתחומים מגוונים כחינוך, חברה אזרחית, איכות סביבה וכדומה. מדובר בפרויקטים שאמנם אינם ממוקמים במרכז הדיון הפוליטי אך בעלי חשיבות רבה בהקשרים אחרים. בנוסף לכך הוקמו קשרים מוסדיים בין פרלמנטים (הוקם פרלמנט אירופי-ים תיכוני), מועצות כלכליות וחברתיות וסוכנויות של חברות אזרחיות. המטרה היסודית של ממד זה היא בבניית אמון בין עמי האזור על ידי רתימתם לשיתוף פעולה מקצועי באופן קבוע.

​

הבעיה המרכזית באזור הים התיכון היא היותו אזור של אי יציבות מוחלטת. בשנת 2035 יהיו 400 מיליון אנשים במרחב זה וזהו מקור פוטנציאלי לאי יציבות עבור האיחוד האירופי. המטרה הייתה לצמצם את הפערים הכלכליים והתרבותיים המאפיינים את מרבית המדינות במזרח התיכון, להפיל משטרים דיקטטורים וכן לסייע בהפסקת תהליך ההגירה של אזרחי מדינות אלו לאירופה. חלק מהמטרות הושגו וחלקן כשלו והיעד המרכזי היה בהקמת אזור הסחר החופשי. במקביל לכך, האיחוד האירופי חתם עם מדינות אלו על הסכמי אסוציאציה הכוללים את סעיף 2 העוסק בזכויות אדם.

​

המטרה בתהליך ברצלונה הייתה השקה של שלושה סלי פעילות:

​

1. השותפות המדינית ביטחונית: הקמת איזור של שלום ויציבות המבוסס על עקרונות של זכויות ודמוקרטיה.

​

2. שותפות כלכלית ופיננסית: הבטחת שגשוג הדדי באמצעות כינון אזור סחר חופשי בין האיחוד האירופי למדינות השותפות בהסכם ובין המדינות לבין עצמן. 

​

3. שותפות תרבותית, חברתית ואנושית: שיפור ההבנה ההדדית בין עמי האיזור ופיתוח חברה אזרחית חופשית.

​​

אירופה מעוניינת במרחב גיאוגרפי חדש: אירו-ים תיכוני שבמסגרתו יש לחתום על הסכם כלכלי עם המדינות הים-תיכוניות מהסוג שנחתם עם ישראל. הכוונה הייתה שבשנת 2010 יפתח המרחב האיזורי לסחר חופשי אולם הפערים הדרמטיים בין מדינות הים התיכון מנעו את מימוש חזון זה. חילופי השלטון בישראל (1996), הסכסוכים בין מדינות המגרב, אי עמידה בהתחייבות של חלק ממדינות ערב ואתגרים נוספים הובילו לקיפאון, והסל היחידי שנותר על כנו הוא הסל התרבותי. באותן שנים הייתה צמיחה חסרת תקדים ושיתוף פעולה רב בין ארגוני החברה האזרחית מכל המדינות ואירופה קיוותה שהחברה האזרחית תוביל לייצוב המשטרים והכלכלות במדינות, להפלת הדיקטטורה ולהפסקת ההגירה לאירופה מחמת האמונה כי חיזוק הכלכלה והחברה האזרחית תצמצם את רצונם של אזרחי מדינות אלו להגר לאירופה. בשל כך, אירופה השקיעה מיליארדים בתהליך ברצלונה שקרס בשל בעיות פוליטיות רבות. מדינות אגן הים התיכון לא יישמו את כל המחויבויות שלהם חרף התמיכה הכלכלית הרחבה של אירופה, וגם הקיפאון במישור המדיני בין ישראל לפלשתינים לא תרם לקידום התהליך.

​

למעט תחום התרבות והחברה האזרחית, מסגרת פגישות שרי החוץ שהכתיב תהליך ברצלונה הייתה המסגרת היחידה שבה שרי החוץ מכל המדינות הללו ישבו יחדיו. מסגרת זו המשיכה להתקיים גם לאחר שתהליך השלום התמוטט ובמדינות אלו התהליך מעולם לא נתפס כפתרון לסכסוך אלא כניסיון לייצא את הערכים האירופים למדינות אגן הים התיכון– ערכי חברה אזרחית, דמוקרטיה, זכויות נשים, זכויות נכים וכדומה.

​

בשנת 2003 האיחוד האירופי הכיר בקריסתו של תהליך ברצלונה ומאחר שלאיחוד אינטרסים רבים במרחבי הים התיכון הושקה תכנית חדשה, "מדיניות השכנות האירופית" (ENP), שנתפסה כמתאימה יותר למאפייניהן הייחודיים של מדינות הים התיכון. מבחינת האיחוד האירופי, תמיכה בהתפתחות הפוליטית והכלכלית של שכנותיו היא הערובה הטובה ביותר לשלום וביטחון ולשגשוג ארוך-טווח. באמצעות מדיניות השכנות האירופית האיחוד האירופי מבקש לתרום תרומה מכרעת שיהיה בה כדי לסייע לממשלותיהן של מדינות אלו להשיג את יעדי הרפורמה שלהן בתחום הפוליטי והכלכלי, על ידי כך שהוא מציע לחלוק עמן את היתרונות הטמונים בחיזוק היחסים עימו. למדינות השכנות יש עניין רב בתמיכתו של האיחוד האירופי אשר מציע למדינות אלה יציבות כלכלית, שווקים גדולים יותר, ניסיון וידע בתחום הרפורמות, קשרים תרבותיים ואחרים בין אוכלוסיות. המדינות אשר מהוות את אותה טבעת ומשמשות חלק ממדיניות השכנות האירופית (ENP) הן: אוקראינה, אזרבייג'ן, אלג'יר, ארמניה, ביילורוסיה, גרוזיה, ירדן, ישראל, לבנון, לוב, מולדובה, מצרים, מרוקו, סוריה, והרשות הפלשתינית (רוסיה סירבה להצטרף - לפירוט ע"ע רוסיה).

 

על התכנית:

​

המטרה- ייצוא היציבות והשגשוג מהן נהנה האיחוד האירופי לטבעת המדינות הידידות המקיפות את האיחוד המורחב באמצעות חקיקה מותאמת ולשם הרחבת הגישה לשוק הפנימי של האיחוד האירופי. השתתפות במספר תכניות של האיחוד האירופי ובכלל זה בתחומים של חינוך, מחקר ואיכות סביבה. הגברת שיתוף הפעולה בכל הנוגע לניהול גבולות, הגירה, סחר בבני-אדם, פשע מאורגן, הלבנת כספים, ופשעים פיננסיים וכלכליים. הגברת הקשרים עם האיחוד האירופי בתחומי האנרגיה, התחבורה, איכות הסביבה וטכנולוגיית מידע. הגברת הדיאלוג ושיתוף הפעולה בנושאים של מלחמה בטרור ואי-הפצת נשק להשמדה המונית והגברת המאמצים לפתרון סכסוכים אזוריים.

​

הצעדים להעמקת האינטגרציה והליברליזציה:  הרחבת השוק האחיד והרגולציה שביסודו, יחסי סחר מועדפים ופתיחת שווקים, יצירת אופק להגירה חוקית ותנועת אנשים, שיתוף פעולה מוגבר למניעה ולטיפול באיומים ביטחוניים משותפים, מעורבות מוגברת של האיחוד האירופי במניעת סכסוכים ובניהול משברים, מאמץ מוגבר לקידום זכויות אדם, שיתוף פעולה תרבותי והעמקת ההבנה הדדית, אינטגרציה ליצירת רשתות הובלה, אנרגיה, תקשורת ומחקר, כלים חדשים לעידוד והגנה על השקעות, תמיכה באינטגרציה למערכת סחר גלובלית; סיוע מותאם בצורה טובה יותר לצרכי מדינות ואזורים, ומקורות מימון חדשים (ENPI).

 

תכנית הפעולה: יש לציין כי התכנית מבוססת על תכנית פעולה המותאמת לכל מדינה ומדינה. פירושו של דבר הוא שלמרות שתכניות הפעולה של ה- ENP דומות במתכונותיהן הבסיסית, תוכנן נקבע במשא ומתן פרטני שעורך האיחור האירופי עם השותפות השונות. במסגרת זו, לכל מדינה מותאמת תכנית ספציפית, בהתחשב במצבה ובצרכיה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים וכן בהתחשב ביחסיה עם האיחוד האירופי.