הקדמה

​

למן הקמתו של האיחוד האירופי, עוד בימיו הראשונים כקהילת הפחם והפלדה, היה נושא יחסי החוץ אחד המרכיבים המרכזיים בפעולתו. על פי תפיסתם של האבות המייסדים, הייתה הקמת הקהילה אמורה לכונן יחסי חוץ בין המדינות (תחילה שש הראשונות), ולאחר מכן לכונן את יחסי החוץ של הקהילה כולה כמקשה אחת.

השתלשלות היסטורית של מדיניות חוץ - עד נפילת הגוש הקומוניסטי

​

הראשונות לכונן עם האיחוד יחסי חוץ היו ארצות הברית, יוון וישראל, תחילה ברמה של נציגויות דיפלומטיות הדדיות ובהמשך בהסכמים כלכליים ואחרים. בראשית שנות ה-60 נחתמו גם הסכמים עם מדינות שונות באפריקה, בפסיפיק ובקריביים, כאשר רוב ההסכמים היו קיבוציים ולא מול מדינות בצורה פרטנית. אף על פי כן, עם מצרים היו לקהילה האירופית יחסים עצמאיים.

השתלשלות היסטורית של מדיניות חוץ - לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי

​

עם נפילת הגוש הקומוניסטי בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 נפתח פרק חדש ומשמעותי בתולדות האיחוד. לאירופה נוצרה הזדמנות חסרת תקדים להרחיב את יחסיה אל עבר קידום שיתופי פעולה עם מדינות מזרח אירופה שהיו בעבר בנות בריתה של ברית המועצות. לצורך זה, בשנת 1991 נחתמה אמנת מסטריכט שהובילה ליצירת האיחוד האירופי וזאת הכינה את הקרקע להסדרת תנאיי ההצטרפות ומדיניות ההרחבה שנקבעו באמנת קופנהגן בשנת 1993 וסללו את הדרך להצטרפותן של מדינות מזרח אירופה.